הדיוקן העצמי כנושא נפוץ במסורת האמנותית ככלי למחקר עצמי המאחד את הגלוי עם הנסתר, המאפשר לשאת בחובו מסר מעבר להנצחת הדיוקן כפשוטו, תוך החלפת דמויות כשחקן על במת תאטרון.
כאלו הם דיוקנאותיו של הלל צהנווירט. בועטים בבבואות של לעג עצמי, הקצנה התערטלות ועיוות האני. דמותו המתחלפת, מביטה בנו הקהל כמו עושה לנו "פרצופים".
בדיוקן אחד חושף הלל את שיניו כחיית טרף, בדיוקן שני שפתיו שותתות דם,
ובדיוקן שלישי, מיטיב הוא להביע עוצמה דרמטית תוך שימוש מיומן בעוצמת האור-צל.
האמן כאוביקט המצויר, מצייר עצמו מזוויות שונות ומשונות כשהוא מביט נוכחה בעצמו ובצופה, דיוקנאותיו מהווים חשיפה וכסוי כאחת, כמבקש לחשוף פנים רבות מאישיותו .
"מהי מסכה?" שואל הלל, "מסכה ככיסוי, כאמצעי למחבוא מהעולם הסובב ואולי דרך להיות משהו או מישהו אחר...כשהתחלתי בציורי הדיוקן העצמי שלי, התחלתי למעשה במסע לחקר העצמי. במהלך הדרך הבנתי שהאני שלי מורכב מפנים רבות מאד, כמו פסיפס אין סופי, משתנה ובעל ייחודיות. אני קורא לו בשם הלל".
אהוד אורן - Ehud Oren
השימוש בטכניקת Digital Mixed Media מאפשרת לאהוד אורן להציג פריזמה משועשעת של דיוקנאות עצמיים, מתוחכמים ומעוררי מחשבה.
אהוד משלב בעשייתו שלושה ממדי עשיה: פיסול, ציור וצילום, הנעים בין טרנספורמציות שונות של מדיית היצירה. בתחילה המצע הציורי מקבל בברכה את פני המסכה הפיסולית, המתכתית, כאשר היא מופקעת מתכונותיה הפיסוליות והופכת ליצירה חד ממדית בחסות הצילום השטוח.
העניין של אהוד הוא בשימוש בטכנולוגיות חדשות ואפליקציות שלהן לתוך שדה האמנות בשילוב חומרי סביבתו, דוגמת חלקי מתכת, חרוזים, חוטי חשמל, חלקי פחית שתיה.
בתוך אסמבלז' צבעוני זה משים עצמו אהוד, לדבריו: כ"משורר משתעשע ויוצר".
בין דימויים סימבוליים ומשק כנפיים, אהוד משתיל את גופו כל פעם תחת מסווה אחר, אינו מבקש להצהיר הצהרה או לכוון לאיזו אמירה, אלא לשחק במעין משחק טרנספורמציות עצמי.
אורי רז- Ori Raz
מסכות המוות של אורי רז, עשויות רדידי כסף באמצעותם ייצר תבליט פני אדם.
לדברי אורי, "כאמן מעסיק אותי להציג לצופים אפשרויות ביצירות אבסטרקטיות בהן ניתן לראות את הפיגורטיבי החבוי, זה אשר נעלם מעיניהם...באמצעות רדידי כסף, התחלתי לעטוף את פניהם של בני ביתי, וכך נתהוותה לה סדרת עבודות לה אני קורא בשם
"מסכות מוות" ".
מסכת המוות בקונוטציה ההיסטורית נכרכת אל תרבויות קדומות בהן שימשה המסכה להנחה על פני הנפטר אשר נקבר עמה, אם מתוך רצון לשפר את הבעת פניו של הנפטר או כסמל זיהוי בהגיעו לעולם המתים וכן במטרה לגירוש רוחות רעות מעל המת.
מסכת המוות העכשווית של אורי, משתפת מניפולציות של מדיות שונות:
סריקת מחשב, עיבודים גרפיים והדפסה בתוספת נגיעות צבע. כאשר רדיד הכסף בחומריותו העיקשת, אינו מאפשר את הטבעת קלסתר הפנים המזוהות של בני משפחתו,
אלא מאפשר מפת שקעים ובליטות, קעורות וקמורות המסמנות פני אדם אימתניות.
אחמד כנען –Ahmad Canaan
האמן אחמד כנען מגדיר את מצע יצירתו כ"משטחים של הובלות, עליהם אני מעמיס דימויים ורעיונות". אחמד בוחר להסוות ולטשטש את אמירותיו וליצור הכלאות בין התרבות הכנענית- פלשתינית - מוסלמית, אליה הוא קשור באופן קיומי, לבין התרבות המערבית- עכשווית, אליה הוא מחובר בתודעתו. העיסוק במסכה כזהות, נקשר אצלו לאובדן הכבוד העצמי של הערבי- ישראלי, ולאובדן הזהות הפלשתינית האותנטית, בעידן של חקיינות תרבות יהודית ומערבית כתופעה תודעתית - תרבותית. לדבריו : "משהו השתבש בתרבות המקומית- פלשתינית. כיום האנשים רדודים, ממהרים לשום מקום ומאבדים חושים מסוימים". באמצעות השימוש בברזל, בחומר ובצבע, יוצק אחמד תוכן מטאפורי לעניין גלות ופיזור מעמדו של העם הפלשתינאי וכבודו העצמי, בהפקירו את גורלו להחלטותיהם של האחרים. בין דמויותיו הפיסוליות המהלכות על חבל דק, תוך דיוני משא ומתן, בין ניגודים וקצוות אלה מתנחם אחמד בעובדה כי כולנו בסירה אחת בתקווה לעתיד טוב ומשותף.
אתי נאור (אסתר) – (Esther) Eti Naor
בסדרת צילומי דיוקן עצמי, מוצגת האמנית אתי נאור (אסתר) כשעל פניה מסכה עשוית אורז.
הסדרה מתעדת שלבי כיסוי וחשיפה מנקודת מוצא של עיסוק בזהות, שייכות ובחינת העצמי.
הדיוקן העצמי משתלב בחקירות תוכניות וצורניות של האורז המשמש כמסכה אלסטית. האורז כחומר הספוג בזיכרונות ילדות נקשר בתודעתה של אתי אל תחושות ביתיות של חמימות ובטחון, ומתפקד בעבורה בסדרת מסכות גמישות ברמות שונות של עיבוד.
החל ממסכה אטומה לחלוטין המייצגת קלסתר "נאמן" של פניה, ועד למסכות קרועות ומתפרקות.
ב"דיוקן עצמי כבלונדינית" הכיסוי מתפקד במלואו באמצעות הפיאה והמסכה ההרמטית העוטפת את פניה. בדיוקן שני הכסוי מתקלף משכבותיו, ואילו בדיוקן השלישי מישירה אתי מבט כששרידי המסכה עודם עוטים את פניה.
לדבריה: "העיסוק שלי הוא במתח שבין פנימיות לחיצוניות, המסכות שאנו עוטים על פנינו כשאנו באים במגע עם החוץ והחברה. אותם תכתיבים ונורמות הם המאלצים אותנו להסתיר את מי שאנו באמת, ולהציג דמות חיצונית מקובלת, נורמטיבית שלעיתים רחוקה מאוד מן האמת הפנימית. המתח הזה מוצא את מקומו ואת ביטויו הביקורתי בעבודותיי".
חגית שחל – Hagit Shahal
חגית שחל מציגה צמד דיוקנאות עצמיים, בהם היא נראת שרועה על רקע שטיח, כשפניה משקפים הבעת רוח קודרת ומיוסרת, קלסתרה מצויר בטשטוש ובהסתרה על רקע עושר טקסטוראלי של אורונמנטיקה צבעונית.
הדיוקן, כדיוקן נפש משקף ויבראציות ותחושות פנימיות קשות, משתרג, נבלע ונטמע בין דגמי אורנמנטיקה צבעונים, פרחים ורודים וכחולים בערבסקה פיתולית.
דיוקנאות פסיכולוגים אלו כמו משקפים את התלבטותה של האמנית בין השאיפה להעמיק את המבט פנימה לבין הדחף להצניע את המבט החודר ולטשטשו. כתהליך של ידיעה - עצמית.
המתח הנוצר במפגש זה מובלע בין הדיוקן הנפשי הקודר כמעט ונטול צבע, לבין הדגמים הדקורטיבים המבקשים להטמיע את הדיוקן בתוכם ולכסות על איזו שהיא אמת.
תוך חיכוך הנובע בין הדו- מימד לתלת מימד, בין האקספרסיביות לבין ערבסקות מסוגננות. חגית נוגעת בין כיסוי לחשיפה, בין ראית מצב הנפש ניכוחה לבין הטשטוש, בתוך כך מבקשת לגעת במהותה.
העבודה השלישית של חגית מציגה את משקפיה, המשקפיים כמטאפורה לראיה ישירה, להתמצאות במרחב, וכמתווך אמין וכן בינה ובין העולם סביבה.
יניב כהן - Yaniv Cohen
"החיפוש" ביצירתו של יניב כהן נקשר למהות השלמה והחלקית של האני, ביחס להווה הממשי. יניב עוסק בהרכבת הפאזל הנפשי, תוך בידוד היש לצד האין, בשאיפת החיבור בין השניים ולהשלמה עם הקיים.
מקטעי וזיכרונות העבר וכן טלאי הנפש, כל אלו נתפרים על ידו בחוטי נחושת ופליז עץ קשיח, במאמץ לאיחוד הפיזור ולמיקום בהיר. החריטות על העץ כמו הן כחריטות וצלקות בנפחי הנפש, הכרוכות תמיד במאמץ הנפשי והפיזי להשלמה ולפייסנות.
המאבק התמידי בין הידיעה לאי הידיעה והשלמת הנפש במצבה הנתון היא כמיהתו של יניב. האיחוי בין טלאי הנפש נתפר בחוטים נוקשים כשביניהם משתרג לו חוט אדום מדמם המבטא את מאמצי החיבור וההשלמה, יניב אומר "ישנו פער בין הידיעה לבין ההשלמה...
בין מה שאני יודע למה שאיני יודע וההשלמה עם המצב הקיים, כשלמעשה ישנה הפרדה ברורה בין שלושת הדברים. המוח מייצר לעיתים השלמות בין מה שיש למה שחסר, וזו היא למעשה הטעיה ומסכה לעומת ראיית הדברים כפשוטם".
עינן כהן- Einan Cohen
תבליטי המסכות של עינן כהן, מפסגות יצירתו העכשווית, מבטאים את תשוקתו המתמדת
אל הנייר כאמצעי דו ממדי, אשר בשרות האמן הופך בהדרגה לאוביקט פיסולי ולרכיב מהותי בתחושות הפיזיות של הדימוי עצמו.
באמצעות טכניקת עיסת נייר (Paiper Mache) תוך מאבקיו בחומר העיסתי הרך, בין שכבות נייר מתרוממות ושוקעות לחליפין, נוצרת המסכה הקשיחה.
קונסטרוקציה תבליטית, פני אדם מצומצמים לכדי מספר קווים בודדים כמסכות עתיקות. מקור השראתו של עינן, הרחיק אל מחוזותיה הקדומים, הפרה- היסטורים של הדת והמיתולוגיה, עד למסכה העתיקה ביותר מן האלף השביעית לספירה, אשר נמצאה בחורבת דומא שבאזור חברון בארץ ישראל.
"חפצי עוצמה" קמאיים, קמיעות, אביזרי המאגיה ומסכות, כל אלה ביטאו את קשריו של היחיד עם העולם העל-טבעי ועם דמויות האלים ושימשו ככלי פולחן לצרכי הפרט והקהילה.
חריצת הלשון באחת ממסכותיו מאזכרת את המפלצת המיתולוגית מדוזה, המסוגלת להפוך לאבן כל יצור חי המביט בה. בעבר היה נהוג להטביע את חותם דמותה חורצת הלשון על דלתות בתים, מצבות ומגנים לשם הדיפת האויב והרשע.
ענבל קורץ- Inbal Kurts
על פני בדים גדולי ממדים, בין גיאומטריזציה של משטחי צבע עשיר, לחומריות טקסטוראלית מבצבצת לה המסכה של ענבל קורץ כסמל תמציתי בסדרת ציורים דקורטיבים, באקריליק על בד מבקשת ענבל לעורר בצופה אווירת מסתורין וסנסואליות.
לדבריה: "תמיד נמשכתי אל תרבויות מסתוריות ובמיוחד אל התרבות האפריקאית. שאפתי שיצירתי תבטא את "רב הנסתר על הנגלה" וכן את הרעיון כי כל אדם חושף בפני סביבתו מספר מסכות יחדיו".
כך בתהליך עשיה אינטואיטיבי לצלילי מוסיקה קצבית, בסיוע מקצב תיפופו של מכחול ושימוש בשפכטל, תוך שמירה על יושר פנימי ושאיפה לרגעי חיבור נכונים בין התחושה לצבע, רומזת ענבל על המסכה שלה.
פהד חלבי- Fahed Halabi
שאלת הזהות על מרכיביה, מעסיקה וממוקמת אצל פהד חלבי בין שתי תרבויות שונות,
בין שורשי התרבות הדרוזית ממנה ינק ובין התרבות הישראלית בה הוא חי ופועל כיום.
בתערוכה זו, ציוריו של פהד עוסקים בזהות האישה הדרוזית ומעמדה בחברה.
האישה מופיעה מכוסה ברעלה המסמנת אותה כאישה דתיה.
לדבריו: "הרעלה מהווה סוג של מסיכה, שלא תמיד ברור אם הרעלה נכפת על האישה או מושמת על ידה מתוך בחירה. אלא שבשני המקרים הרעלה מייצגת סוג של עיוות זהות האישה, בין אם זה כיסוי ראש או פנים, המעלים או מטשטש את המראה האמיתי והופך להיות תחפושת טעונה במרכיבים חברתיים, נורמטיביים ומעמדתיים" .
הבחירה של פהד בשימוש בזפת כחומר ציורי, משדרת את ערכו החומרי והסימבולי של הזפת כאלגוריה ביקורתית כלפי מעמדה הבעייתי של האישה בחברה הדרוזית בפרט ובחברה הערבית מוסלמית בכלל.
לעומת זאת, הציור הצבעוני עוסק בנושא בשפה ויזואלית שונה, המורכבת משילוב של מספר סגנונות ציוריים שנרקמו על אותו בד שהפך לזירת יצירה אחת.
רונית קונורטי לוי - Ronit Konorty Levy
באמצעות ציור במדיה דיגטלית, מציגה בפנינו רונית קונורטי לוי, תהליך מעבר רב שכבתי בין כיסוי לגילוי וחוזר חלילה, בין הצגת דיוקן קדמי לאחורי של דמות אחת, נשית, קרחת.
ציור הדיוקן כאקט מסורתי מתעד, כוחו מתעצם עוד יותר באמצעות טכניקה דיגיטלית המאפשרת הצגת רצף סידרתי, כרונולוגי, המכיל כ- 51 תמונות בודדות. כשהתהליך הריטואלי כולו המתרחש לנגד ענינו הוא למעשה המסר עצמו.
בשלב הראשון מוצג לצופה דיוקן קדמי, פני אישה, באופן הדרגתי הדמות מתעמעמת ונמוגה, הולכת ונבלעת בדיוקן אחורי, המציג שממת עורף.
הדיוקן הקדמי כמסמן את השלב הראשון של זה האחורי. תוך תהליך כיסוי ושכבות צבע. הפנים הקדמיות מתחלפות בעורף אחורי, בו משולבים אלמנטים של הרמת מסך באמצעות מניפולצית תאורה המאדירה את הדיוקן לכדי רמת זיכוך.
Bald Wamen הוא דיוקן אישה עת מחלתה, אישה בפנים שבריריים חפים מאיפור, ראשה הקרח, מבטה השקט, כמו אומרת: אלו החיים בנגיעתו של המוות ללא מסכות.
באופן אלגורי המפגש עם המוות הוא המפגש עם העדר המסכה, עם איזו שהיא אמת.
רותי מנדזיצקי- Ruti Mendzitsky
מסכות הברונזה של רותי מנדזיצקי, תהליך בריאתן מתרחש תוך עשיה ספונטנית, אינטואיטיבית, ללא סקיצה רישומית ותכנון מוקדם.
רותי משלבת ביצירתה חומרי טבע וסביבה הנקרים בדרכה, דוגמת תרמילי עץ הצאלון, ענפי עץ דקל, מקלעות קש, השימוש בFOUND OBJECTS כגוף מתווה, כשלד ליציקת הברונזה.
קשה להימלט מההקשר האסוציאטיבי של מסכותיה לאמנות הפרימיטיבית ולאזכור סדרת הפסלים המודרניסטים "הפרימיטיביסטים" של פיקאסו משנת 1907. בפסליו נכרים תווים סגנוניים השאולים מהשפה הצורנית של הפיסול האפריקאי, דוגמת ויתור על חוקי טבע ועל אנטומיה ראליסטית, התייחסות לתפיסה פרונטלית, כאשר הפנים מורכבים ממספר אלמנטים עיקריים כמו במסכה האפריקאית.
אלא שגם ביצירתה של רותי בנגוד למסכות העבר, מסכות פולחניות מתרבויות קדומות,
אשר שימשו לצורכי פולחן ולמטרות שונות כגון הורדת גשמים, ריפוי מחלות, סילוק שדים ורוחות רעות, הרי שכאן הפולחן הוא תהליך היצירה עצמו.
תמי סואץ- Tami Suez
התצלומים של תמי סואץ מציעים מבט מפוכח ואירוני כלפי המרוץ הסיזיפי אחר מעיין הנעורים ותעשיית הפלסטיקה המשגשגת.
לדבריה של תמי: "החיים כמסכה תמידית, כולם רוצים להיות יפים, צעירים ורזים ומשקיעים הרבה מאד זמן והון על מנת להשיג את הרצוי ולהראות למעשה כמו בובות בחלון ראווה."
מתיחת הפנים, הצערת העור ומחיקת פגעי הזמן נוגעים למעשה בבלתי אפשרי במחיקת העבר ובמחיקת האישיות.
בתקופה הקדומה אפקט "המתיחה" "ההצערה" נקשר לבלתי אפשרי, שיוחס לסיפורים מיתולוגיים, דוגמת המכשפה מדאה, על פי הספר "מטמורפוזות' מאת המשורר הרומי אובידיוס, מופיעה מדאה כקוסמת ומתוארת כמחדשת נעורים. היא פוגשת ביאזון המבוגר ומצעירה אותו וכך היא מחזירה לו את התכונות החשובות לגיבור היווני: אתלטיות, יופי, חוזק הגוף. "וייזלו הדמים מעורקיו ויצאו, אז תמלאם בעסיס. והנה זקנו, שערו, פתע זרקו שיבתם וחידשו את גונם וישחירו". (מטמורפוזות, ספר שביעי, 285-289).
בחברה העכשווית כישופי "ההצערה" הופכים למציאות ממשית כישופית, המוחקים באחת את סימני הגיל ואת סימני העבר. כשהעור החדש טומן בחובו אשליית אושר ונעורים נצחיים .
